פסק-דין בתיק רע"א 3875/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע המתייחסות להחלטה של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.5.2013 (ע"א 31790-10-11, השופטת י' שבח). ההחלטה ניתנה לאחר מתן פסק דין שבו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 4.7.2011 (ת"א 161924/09, השופטת ח' פלינר), ונסבה על חילוט של ערבות בנקאית אשר הופקדה בהתאם להוראותיה של החלטה לעיכוב ביצוע שנתן בית המשפט השלום ביום 5.10.2011.

2.        בין המבקש ואנשים נוספים (להלן ביחד: המערערים) לבין המשיבה התקיימה התדיינות משפטית בכל הנוגע לזכויות במתחם של תחנת דלק בעיר רמלה. בראשית שנת 2007 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו שלוש תביעות פינוי כנגד המערערים (ת"א 13472/07; ת"א 13475/07; ות"א 13481/07). תביעות אלו התקבלו, ובית משפט השלום הוציא צווי פינוי הנוגעים לנכס ברחוב הרצל 120 ברמלה כנגד הנתבעים השונים, ובהם המבקש. לאחר מתן פסק הדין, התברר למשיבה כי הכתובת הנכונה של תחנת הדלק היא רחוב הרצל 117 בעיר (ולא כפי שצוין בתביעות ובפסק הדין) ונוכח כך פנתה לבית משפט השלום בבקשה לתיקון הטעות בפסקי הדין. בקשות אלו נדחו על ידי בית משפט השלום בנימוק כי אין המדובר בתיקון טכני אלא בתיקון מהותי. בהמשך לכך, הגישה המשיבה תובענה חדשה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 161924/09, השופטת ח' פלינר). בפסק דינו מיום 4.7.2011 קיבל בית משפט השלום את התביעה והעניק למשיבה סעד הצהרתי הקובע כי הכתובת הנכונה לגביה התנהלו ההליכים, היא ברחוב הרצל 117 ברמלה, וכפועל יוצא מכך הורה להוצאה לפועל לבצע את צווי הפינוי בכתובת המתאימה. ביום 5.10.2011 נענה בית המשפט השלום לבקשת המערערים כי ביצוע הפינוי יעוכב עד למתן הכרעה בערעור, וזאת "במידה ויופקד פיקדון כספי במזומן או ערבות בנקאית" לטובת המשיבה בסך של 50,000 שקל, תוך 30 ימים.

3.        ביום 24.10.2011 הגישו המערערים לבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 24.7.2012, הפקידו המערערים שתי ערבויות בנקאית בסך כולל של 50,000 שקל, בהתאם להחלטתו של בית המשפט השלום מיום 5.10.2011, ובמקביל לכך הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על עיכוב ביצועו של צו הפינוי. באותו יום הורה בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) כי הפינוי יעוכב עד למתן הכרעה בערעור (תוך שהוא מורה על הארכת המועד להפקדה, בהתאם). ביום 1.8.2012 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול ההחלטה מיום 24.7.2012. בקשה זו נדחתה ביום 21.11.2012 (השופטת ח' וינבאום-וולצקי).

4.        ביום 18.3.2013 משכו המערערים, בהמלצת בית המשפט המחוזי, את ערעורם והוא נדחה. בפסק הדין שבו נדחה הערעור קבע בית המשפט המחוזי (השופטים י' ענבר, ש' שוחט, ו-י' שבח) כי המערערים ישלמו למשיבה את הוצאות הערעור בסך של 11,700 שקל מתוך כספי הערבות הבנקאית שהופקדה, אשר אליהם התייחס בית המשפט המחוזי תוך שימוש במונח "ערבון", כך שרק היתרה תוחזר למערערים.

5.        בסמוך לאחר מכן, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לחילוט של יתרת הערבויות הבנקאית לזכותה, מכוח תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך שביצוע הפינוי עוכב. המערערים התנגדו לבקשה, בטענה שהערבויות הבנקאיות ניתנו כדי להבטיח את פינויים מהמקרקעין לאחר מתן פסק הדין בערעור, וכן משום שחלקו הארי של הפיקדון ניתן על ידי צד שלישי, שלו אין חוב כלפי המשיבה, ועל כן יש להשיב חלק זה לידיו.

6.        ביום 9.5.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, והורה על חילוט יתרת הערבויות הבנקאית שהופקדו לטובת המשיבה. בהחלטתו הדגיש בית המשפט המחוזי כי חילוט עירבון לפי תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי מוגבל לנזקים שנגרמו למבקש בתקופת שבה עוכב ביצוע פסק הדין. לאחר שבחן את המסמכים שהוגשו לו, קבע בית המשפט המחוזי כי נזקיה של המשיבה כתוצאה מצו עיכוב הביצוע שניתן גבוהים לאין שיעור מסכום הערבויות הבנקאיות שהופקדו (בהתחשב בזכאותה לדמי שכירות ראויים ולפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי שנקבע בחוזים בין המערערים והמשיבה), כשהוא מתייחס לערבויות הבנקאיות כ"עירבון". כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערים לפיה אין לחלט את הערבויות הבנקאית מהטעם שחלק מהן הופקדו על ידי צד שלישי שלא היה בעל דין בערעור. בית המשפט המחוזי הסביר, כי הערבויות הבנקאיות הן "עירבון" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי והופקדו לצורך הבטחת נזקי המבקשת כתוצאה מעיכוב הביצוע. על כן, כך נקבע, הן חשופות לאפשרות של חילוט בהתאם לתקנה 371 לתקנות אלו, ללא צורך בבדיקה נוספת באשר לזהות המפקיד או למקורות המימון שלהן.

7.        ביום 30.5.2013 הגישו המערערים את בקשת רשות הערעור שבפני, אשר נסבה על החלטה זו של בית המשפט קמא, ובד בבד עמה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע שלה. לאחר הגשת הבקשה, עתרו המערערים להפחתת סכום העירבון אשר נדרשו להפקיד בבית משפט זה. המשיבה עתרה, מצידה, למחיקת אחד המבקשים מהבקשה. בקשות אלו הוכרעו בהחלטה מיום 22.7.2013 של הרשמת ל' בנמלך. ערעורם של המבקשים על כך נדחה ביום 29.9.2013 (השופט ס' ג'ובראן) ובהחלטה הורה בית משפט זה למבקש כי עליו  להגיש הודעה שבה יבהיר האם בנסיבות העניין עומד הוא על בירורה של בקשת עיכוב הביצוע. בשלב זה, הועבר התיק לטיפולי ביום 10.11.2013.

8.        המבקש תומך את בקשתו במספר טענות. ראשית, נטען כי לא היה מקום לעשות שימוש בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, משזו חלה אך על חילוט עירבון ולא על ערובות אחרות. לשיטת המבקש, היה על המשיבה להראות כי הערבויות הבנקאית שהופקדו במקרה זה הייתה למעשה עירבון ולא ערבות. טענה זו נסמכה על כך שנוסח החלטתו של בית משפט השלום מיום 5.10.2011 (אשר הורה על כך ש"יופקד פיקדון כספי במזומן או ערבות בנקאית") לא כלל התייחסות מפורשת למונח "עירבון". כמו כן, היא נסמכה על החלטת הרשם (כתוארו אז) ע' שחם בעע"מ 8188/03 חן המקום נ' התעשייה האוירית לישראל בע"מ (23.8.2004) לפיה נוכח המאפיינים המיוחדים של עירבון, שרק אותו ניתן לחלט, לפי תקנה 371, ניתן לצפות כי במקרה שבו מתכוון בית המשפט לחייב דווקא בהפקדת עירבון (בשונה מערבות) הוא יורה על כך במפורש. שנית, נטען כי שגה בית המשפט קמא כאשר הורה על חילוט מכוח תקנה 371, בשים לב לכך שתנאי יסודי להפעלתה של סמכות זו הוא שהבקשה למתן צו ביניים לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. לשיטת המבקש, בהתחשב בכך שההליך נסב על פינוי מנכס המספק פרנסה ובשים לב לכוונת המשיבה למסור את החזקה בנכס לצד ג' לאחר הפינוי, הרי שהבקשה לעיכוב ביצוע הייתה מוצדקת. שלישית, נטען כי למשיבה לא נגרם כל נזק המצדיק חילוט, כפי שדורשת תקנה 371. לטענת המבקש, בהקשר זה, המשיבה לא הוכיחה את טענותיה לנזקים ולא עמדה לחקירה נגדית, כך שלא ניתנה למערערים בבית המשפט קמא האפשרות להפריך את טענותיה.

9.        ביום 11.11.2013 הוריתי על הגשת תגובה לבקשה.       ביום 25.11.2013 הגישה המשיבה את תגובתה. לשיטת המשיבה, דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית, טוענת המשיבה (מבלי לפרט) כי מן הנסיבות שבהן ניתנה החלטתו של בית המשפט השלום מיום 5.10.2011 עולה שזו התייחסה להפקדת עירבון ולא ערבות. שנית, נטען כי בית המשפט המחוזי קבע ממצאים ברורים בדבר הנזקים שנגרמו למשיבה כתוצאה מעיכוב הביצוע של פסק דינו של בית משפט השלום. בעניין זה, הוסיפה המשיבה ופירטה בנוגע לתשתית העומדת בבסיס טענותיה לעניין הנזק. שלישית, נטען כי הבקשה לעיכוב ביצוע לא הייתה סבירה בנסיבות העניין נוכח החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.11.2012 שבה נקבע כי סיכויי הערעור נמוכים וכפי שמעידה גם דחיית הערעור.

10.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתחשב בכך שהנמקת ההחלטה מושא הבקשה לא נדרשה לבחינת כל התנאים לחילוט כקביעתם  בתקנה 371 לתקנות סדר הדין, כמפורט להלן (ראו והשוו: רע"א 9430/11 גרינבוים נ' ביאליסטוצקי (9.5.2012)).

11.      תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי מגדירה עירבון וערבות באופן הבא:

"'עירבון' - ערובה חפצית לקיום חיוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, לרבות ערבות בנקאית;

'ערבות' - כמשמעותה בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, לרבות ערבות בנקאית".

           מכאן עולה כי ערבות בנקאית יכולה לשמש הן כערבות והן כעירבון. לסיווגה כאמור יש נפקות משמעותית בכל הנוגע להליכי המימוש או החילוט ולתנאיהם (ראו למשל: רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי נ' ברום תעשיות טקסטיל, פ"ד נז(3) 727 (2003); רע"א 3203/07 בני בנימין לקרץ י.י. בע"מ נ' ח'שיבון ח'ליל בע"מ (29.8.2007); רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (21.4.2009)). לכן, רצוי שבתי המשפט יקפידו על שימוש במונחים שבתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת על מנת למנוע התדיינות פרשנית מאוחרת ומיותרת בשאלת סיווגה של הערובה. עם זאת, בנסיבות העניין, מניסוח ההחלטה על-ידי בית משפט השלום (תוך התייחסות להפקדה כספית או ערבות בנקאית) ניתן להתרשם כי אכן מדובר ב"עירבון". ניתן להבין כי כך סבר אף בית המשפט המחוזי.

12.      מכל מקום, בנסיבות העניין השאלה העיקרית נוגעת לכך שעל פי תקנה 371 יש מקום לחילוטו של עירבון רק בנסיבות שבהן הבקשה למתן צו זמני לא הייתה סבירה (נוסף על התנאי לפיו נגרם נזק או הוצאות עקב מתן הצו, כאמור). בית המשפט המחוזי קיים דיון נרחב בתנאי שענייניו קיומו של נזק וקבע כי זה התקיים. איני מוצאת מקום להתערב בקביעה זו. לעומת זאת, הוא לא דן וממילא לא הכריע בשאלת התקיימותו של התנאי השני לחילוט, שעניינו סבירותה של הבקשה לסעד זמני. מן הראוי שבית המשפט המחוזי יברר ויכריע בעניין זה.

13.      בכל הנוגע לבקשת עיכוב הביצוע, מצאתי כי דינה להידחות. ראשית, יצוין כי המבקש לא הגיש הודעת עדכון בדבר עמידתו על בקשה זו, חרף האמור בהחלטתו של השופט ג'ובראן בעניין מיום 29.9.2013. שנית, משחילוט הכספים בוצע עוד בחודש מאי 2012, עוד קודם להגשתה של בקשת רשות הערעור, לא ברור מה טיבה של בקשת עיכוב הביצוע בנסיבות העניין. שלישית, המבקש עצמו לא העלה בבקשתו לעיכוב הביצוע טיעונים בדבר מאזן הנוחות, כפי שהיה עליו לעשות, והסתפק בחזרה על נימוקי הערעור לגופו של עניין. בנסיבות אלה, בקשת עיכוב הביצוע נדחית.

14.      סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט המחוזי, על מנת שיבחן האם התקיים התנאי הקבוע בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר  סבירות הבקשה. יודגש, כי אין המדובר ב"מקצה שיפורים" עבור מי מהצדדים, והכרעתו של בית המשפט קמא תעסוק בשאלה זו בלבד ועל בסיס טיעוניהם המקוריים של הצדדים, כפי שהונחו בפניו. למותר לציין כי איני מביעה כל עמדה בשאלה זו לגופה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

           ניתן היום, ‏ו' בטבת התשע"ד (‏9.12.2013).